ריבע ראשון: אפוגיאון \ דיתי רונן

אֲנִי בַּתָּוֶךְ, סְבִיבִי כּוֹכְבֵי לֶכֶת בְּמַסְלוּלָם מִתְרַחֲקִים מִמֶּנִּי.

בַּמֶּרְכָּז שֶׁל עַצְמִי אֲנִי חֲבוּיָה אֲפִילוּ מִמֶּנִּי.
בַּחֹשֶׁךְ אֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אוֹתִי,
אֶת גֹּדֶל גַּעְגּוּעַי, לְמָשָׁל, אוֹ אֶת גֹּדֶל לִבִּי.

עַל כֵּן אֵינִי יוֹדַעַת דָּבָר עַל אַהֲבָתִי.

הַצֹּרֶךְ שֶׁלִּי לְהָזִין אֶת הַסּוֹבֵב אוֹתִי
נוֹבֵעַ מִמֶּנִּי כִּתְנוּעָה הֶכְרֵחִית, בִּלְתִּי נִשְׁלֶטֶת,
כְּמוֹ הַצֹּרֶךְ לְהָזִין אֶת עַצְמִי.

וּבְקֶשֶׁר לַגּוּף: הוּא כָּאן, מְיַחֵל לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר.

מתוך: יומן ירח (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) עמוד 11

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *