פרגמנט מספר 9 \ ליאור גרנות

את לא שמחה, נני? למה את לא שמחה. כשאת איתי את שמחה, אבל ברגע שאת הולכת ממני – הכול מתפנצ’ר לך, אני מתפנצ’רת לך, את מתפנצ’רת לעצמך. כן, נגמר לי האוויר, נינה. הנשימות שלי חנוקות, את אוזלת לי, כל דקה שעוברת מאזילה אותך ממני, שעון החול שלנו מתקתק. מחוץ לחדר הזה יש לך ילדים אחרים על פנַי, ילדות אחרות. יש לך עבודה. יש לך נשים אחרות וגברים אחרים. יש לך את עצמך, נינה. יש לך את עצמך, את מבינה? לפעמים אני שונאת אותך על זה, שהעצמֵךְ שלך הוא בלעדַי, שיש מקומות שנני אסורה לבוא בשערם. תתפשטי, נינה. עכשיו תתפשטי. תורידי את כל השכבות. אני מפעילה חימום, לא יהיה לך קר. תשכבי על הגב ותעצמי עיניים, תפשקי רגליים, נינה. אל תפחדי, אני באה לאט, בעדינות. את נפשקת אלי, נינה. אני באה אלייך עמוק, אני הכי עמוק שאפשר, נינה. את מרגישה? אני יכולה להרגיש את הרחם שלך. עד הלב שלך אני מגיעה. עד הנשמה. עד איפה שכל המחשבות שלך נחשבות, אין בדל מחשבה שחומק ממני. האצבע שלי ממששת לך את כל המחשבות. את זולגת עלי, כל המחשבות שלך זולגות עלי, וכל העבר שלך, כל מה שאמרו לך כשהיית תינוקת, כל מגע שמישהו נגע בך אי פעם, כל חלום שהיה לך, כל בכי שבכית, כל כעס שכעסת, כל שורה שרצית לכתוב ולא כתבת, כל השמות של הנשים שנגעו בך לפנַי, במקביל אלי, אבל אף אחת לא נגעה בך כמו שאני, אף אחת לא יכולה לגעת בך כמו שאני, תשכחי מזה, רק אני עושה לך ככה, כי אני נני, ורק אני יכולה. רק נני יכולה ככה לגעת בנינה. אני אוהבת שהפנים שלך נשברים ככה, שאת לא יכולה כבר, שאת מתכווצת לי על היד, אצבעותייך תופסות לי את מִפרק היד חזק, שלא אפסיק, שלא אזוז. אני לא זזה, נינה.
– – –
יאללה, נינה, נהיה מאוחר. אני חייבת לזוז עכשיו.
חייבת כמה ימים עם עצמי. שעות כלומר, רגעים. תני לי רגע אחד ללכת למצוא את נני.

"ננינה" (הוצאת אבן חושן, 2015) עמודים 15,16

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *