ליונה וולך, בעקבות שירהּ “הרמוניה שמֵימית”
כָּל הַשָּׁמַיִם מְנַגְּנִים לָךְ
הַרְמוֹנְיָה שְׁמֵימִית,
מַדּוּעַ אַתְּ מִתְעַקֶּשֶׁת
לִשְׁמֹעַ אֶת הַכְּאֵב
מְנַסֵּר הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּנַפְשֵׁךְ,
מַדּוּעַ אַתְּ כּוֹעֶסֶת
עַל הַצְּלִילִים הַמְּתוּקִים
כְּאִלּוּ אֵינָם מַגִּיעִים לָךְ,
נִתְלֵית בְּאֵין קוֹל.
מַדּוּעַ אֵינֵךְ רוֹאָה
אֶת טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מְלַטְּפוֹת
פְּצָעַיִךְ בְּרֹךְ וְאַהֲבָה,
מְבִיאוֹת עִמָּן
מוּזִיקָה שְׁמֵימִית מְרַפְּאָה.
מַדּוּעַ אַתְּ שׁוֹתֶקֶת
כְּשֶׁצְּלִילֵי הַזָּהָב סוֹחֲפִים
אֶל הַיֹּפִי הַנִּשְׂגָּב, הַסָּמוּי
שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה.
כָּל הַשָּׁמַיִם מְנַגְּנִים
כְּמוֹ הָיִית הַמַּאֲזִינָה הַיְּחִידָה
מְבַקְּשִׁים לִהְיוֹת לָךְ
נִגּוּן שֶׁל הַלֵּב.
מתוך "השעה היפה" (עמדה, 2018), עמ' 46