חלק שני מתוך “הר הבית” \ תמרה אור סלילת

אִם נַמְשִׁיךְ לְעַוֵּת מִלִּים, תְּפִלּוֹת לֹא קְדוֹשׁוֹת
עַל שְׂפָתֵינוּ לָשֵׂאת, מְאַחֲלוֹת כִּלָּיוֹן לְאוֹיְבֵינוּ כָּעֵת,
אִם נַמְשִׁיךְ לְשַׁלְהֵב אֶת הַפַּחַד, נְגָרֵד צַלָּקוֹת יְשָׁנוֹת,
נוֹשְׂאִים עֵינֵינוּ לְגַן-עֵדֶן מְזֻיָּף, הֲנָאוֹת מְשֻׁנּוֹת,
אִם נִשְׁקַע לִכְאֵב שֶׁאֵין בִּיכָלְתֵּנוּ
לָשֵׂאת אוֹ לְהַעֲבִיר
זֶהוּ מוֹת הָאֲוִיר.

אִם נָשִׂים מִבְטַחֵנוּ בִּקְמֵעוֹת וַעֲצָמוֹת,
בְּקָרְאֵנוּ לְאֲבָנִים סְפוּגוֹת-דָּם מְקֻדָּשׁוֹת,
אִם נִשָּׁאֵר מְפֹרָדִים, וְנַחְשֹׁב כִּיחִידִים,
אִם לֹא נָבִין שֶׁדִּמְעָה הִיא דִּמְעָה בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל שָׁעָה,
אִם נְכַבֵּד אֶת הַמָּוֶת יוֹתֵר מֵהַלֵּדָה,
אֲזַי תִּשְׁתַּלֵּט הָאֵימָה,
זֶהוּ מוֹתָהּ שֶׁל הָאֲדָמָה.

אִם נִתְבַּע צֶדֶק, קָשֶׁה וְעָקַר,
בִּמְרִיבוֹתֵינוּ יִתְיַבֵּשׁ הַנָּהָר.
כְּשֶׁהַסִּפּוּר נִכְתַּב עַל יְדֵי מְנַצֵּחַ אוֹ קָרְבַּן
הָעוֹלָם בְּהֶכְרֵחַ מִתְחַלֵּק לְשָׁחֹר וְלָבָן,
אֲזַי מוֹחוֹת צְעִירִים בְּשִׂנְאָה מֻרְעָלִים
לוֹבְשִׁים נְקָמָה כִּלְבוּשׁ רִקְמָה וְשֵׁשׁ,
זֶהוּ מוֹת הָאֵשׁ.

כְּשֶׁאֵת אוֹצְרוֹת הָאֲדָמָה אָנוּ מְנַצְּלִים
לְלֹא כָּל מַחְשָׁבָה עַל הֶעָתִיד,
כַּאֲדוֹנֵי הָאָרֶץ אֶת עַצְמֵנוּ מַחְשִׁיבִים
בִּמְקוֹם שׁוֹמְרֶיהָ וּמָגִנֶּיהָ תָּמִיד,
כְּשֶׁאֵינֶנּוּ עוֹצְרִים אֶת הַחַמְדָנוּת
מִלִּבְזֹז אֶת הָאָרֶץ רֵיקָם
כְּשֶׁאֵינֶנּוּ מוֹקִירִים אֶת כָּל הַיְּצוּרִים
אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפָּם,
כְּשֶׁתְּשׂוּמַת-לִבֵּנוּ בְּפִינוּ בַּמָּקוֹם בָּאָזְנַיִם
זֶהוּ מוֹת הַמַּיִם.

If we keep fouling words, making unholy prayers
wishing for each other’s demise,
if we keep enflaming fear and old grievances
in the hope of some false paradise,
if we do not flinch from the stench of death,
when we sink into pain we cannot bear,
this is the death of air.

If we put our faith in dust and bones,
consecrating blood-soaked stones,
if we remain apart, think apart, fail
once more to understand
that tears are the same everywhere,
when we value death more than birth
this is the death of earth.

If we demand justice, barren and hard,
we drain the rivers dry with quarrels.
When we teach history through the eyes
of the victors or the victims,
dividing the world to black and white,
we pollute young minds with hatred,
ignite each other’s funeral pyre.
When vengeance is our sole attire,
this is death of fire.

When we exploit Earth’s treasures
with no thought of its future,
when we consider ourselves the rulers
of the world instead of its keepers,
when we do not stop greed
from stripping the planet bare,
when we do not revere
each living soul with infinite care,
when we are never the listener, always the talker
this is the death of water.

מתוך “לרקוד עם ט.ס. אליוט” (הוצאה עצמית 2020)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *