ללא שם (לסבי משה) \ אמיר מנשהוף

מִקטָרוֹת עָפוֹת בָּאֲוִיר בִּגלָלךָ
נַהֲרוֹת הַצָּפוֹן רַק זוֹכרִים שׁמוֹת עַצמָם וְשִׁמךָ
גַּם לַדֻּבִּים אֵין מֵאֵיפֹה לִשׁתּוֹת
וְכֻלָּם שׂמֵחִים לֹא לִמצֹא מְקוֹמךָ לְעוֹלָם עוֹד
גַּם רוּסִית שֶׁל מַמָּשׁ לֹא יָדַעתָּ דַּבֵּר
וּפנֵיהֶם שֶׁל רוּסִים בְּקַו דַּק עַל מַפִּית הֶחֱסַרתָּ
כּמוֹ מִטפַּחַת שֶׁ לְּךָ לֹא הָייתָה
לִי מִטפַּחתִּי הָאַחֶרֶת

מתוך קובץ ג' (כתב העת עירובין 2017) עמוד 90

2 Replies to “ללא שם (לסבי משה) \ אמיר מנשהוף”

  1. כל כך הרבה געגוע יש בנו לאבא-סבא משה, החסר, הנחסר, ואתה בקווי מילים אלה מצליח להשיב ממנו משהו דק מן הדק. סבא התגעגע. הוא התגעגע כל כך לוולגה של הצפון, שאותה לא ראה מימיו, עד שעשה לעצמו שתי וולגות. אחת, שלולית החורף של גן מאיר שכונתה גם “אגם מאיר”. סבא למד לחופיה, בבית החינוך לילדי עובדים. השנייה – שלולית חורף שהייתה סמוכה לבית ספר אחר שלמד בו, בירושלים. אתה והוא שניכם תמיד עם עט ביד, עט חכה, שמנסה ללכוד משהו. ולפעמים, כמו כאן, מצליחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *